עיריית נהריה נ' קרינה בניה ופיתוח בע"מ

החלטה

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בערעור על החלטת הרשם, לפיו נדחה הערעור על דחיית עיקר בקשת המבקשת לרשות להתגונן. המשיבה מתנגדת לבקשה.

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בטענת המבקשת לקיזוז מן החשבון הסופי בגין איחור בסיום העבודות, וזאת בהנחה שניתן למשיבה צו התחלת עבודה לפי החוזה ביום 16.6.09, כפי שנטען בסעיף 3 לתצהיר הבקשה לרשות להתגונן, בעוד המשיבה טוענת שלא ניתן צו התחלת עבודה ולכן לא איחרה בסיום העבודות.

רשם ההוצאה לפועל קיים דיון ובסופו קבע שלתצהיר לא צורף צו התחלת עבודה תקף וחוקי, וגם בחקירת המצהיר מטעם המבקשת לא נמצא צו כזה ולא אף שהמצהיר חיפש בניירותיו. לכן, קבע שתקופת הביצוע לא החלה והמבקשת מנועה מלקזז בשל האיחור, ודחה את עיקר סכום הבקשה לרשות להתגונן בהחלטתו מיום 14.5.12. כבר עתה אומר, שרשם ההוצאה לפועל טעה בהחלטתו, משום שלכל היותר יכול היה לקבוע על פי הראיות שבפניו, שלא הוכח שניתן צו התחלת עבודה במועד הנטען על ידי המבקשת, אלא שהעדר הוכחה אינו מספיק לדחיית בקשת רשות להתגונן, ובכפוף לחקירה הנגדית, יש להעמיד את מבקש הרשות בחזקתו שיוכיח את טענותיו בבקשה לרשות להתגונן, ולבחון אם במקרה זה הוא זכאי לרשות להתגונן.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור שנדון בפני השפט נווה. בדיון ביום 8.7.12, הציע השופט נווה, שלאור העובדה שבערעורה של המבקשת הופיע נספח 4 המתייחס להתחלת העבודה שלא היה בפני הרשם, יוחזר התיק לרשם על מנת לקיים דיון במסמך שיוצג בפניו. ב"כ המבקשת הסכים למרות שבידו נימוקים נוספים להתערבות בהחלטת הרשם, וב"כ המשיבה הסכים גם הוא. בהתאם להסכמה זו הוחלט להחזיר את הדיון לרשם. להסיר ספק, לא ניתנה הסכמה שטענות המבקשת יוכרעו לפי ההכרעה בדבר תוקף מסמך זה, כך שאם יקבע הרשם שאין למסמך תוקף, תידחנה טענות הקיזוז של המבקשת.

קויים איפוא דיון נוסף בפני הרשם. בדיון זה נחקר המהנדס דורון לבב בחקירה נגדית והעיד שהוא חתם על צו התחלת העבודה ביום 16.6.09 (מב/1), והוא נמסר לקבלן בכריכה אחת יחד עם ההסכם ויתר המסמכים. לא נמסר צו אחר לקבלן. הוצג בפניו עותק של הסכם שנמסר לקבלן (מש/1) והוא אישר שבאותה כריכה קיים תצו התחלת עבודה שאינו חתום על ידו. כמו כן העידה גב' בו חמו, שעושה כריכות של ההסכם, לפי עדותה, ההסכם נחתם לפני החתימה על צו התחלת עבודה, והקבלן מקבל את כל הכריכה בסוף התהליך. גם היא אישרה שעל הצו שצורף למש/1 אין חתימה של המהנדס.

ביום 16.8.12 נתן הרשם את החלטתו, לפיה קבע שלא נמסר לקבלן אלא העתק אחד של הכריכה, העתק בלתי חתום שאין לו תוקף. הרשם ציין סתירות בין העדויות של שני העדים בפניו, אך למרות זאת העדיף לקבוע, בלי להכריע בין העדויות (מה שאין עליו לעשות בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן) ובלי לשמוע את עדות הקבלן (שאינו מעיד בשלב זה), שלא יצא לקבלן זאת קבע את העובדה שלא הוצא לקבלן צו התחלת עבודה תקף. מכאן ואילך נותרה לדבריו רק שאלה משפטית, האם זכאית המבקשת לטענת קיזוז, ובה הכריע הרשם, שעל פי החוזה יש תוקף רק לצו התחלת עבודה חתום על ידי המהנדס ונושא תאריך, ולכן אין המבקשת זכאית לקיזוז בשל איחור, ושוב נדחתה הבקשה לרשות להתגונן.

על החלטה זו הוגש ערעור שנדון בפני השופטת לוקיץ', שקבעה שאין עוד מחלוקת שצו התחלת עבודה נושא חתימת המהנדס ותאריך לא נמסר למשיבה, אלא צו כזה לא חתום ללא תאריך. המבקשת טענה שיש לשמוע ראיות בשאלת אומד דעת הצדדים, גם בהעדר צו חתום, מתי התחילה העבודה, מתי הסתיימה ומה הסיבות לאיחור. השופטת קבעה שהמבקשת עמדה בנטל המוטל עליה לקבל רשות להתגונן לגבי חלק מהפיצוי בגין האיחור. לפי קביעתה, בהיעדר צו תקף, "אין מקום להסיק כי לא היתה הסכמה בין הצדדים בדבר תקופת ביצוע העבודה המוסכמת". לאחר שאמרה כך, היה עליה לאפשר למבקשת להוכיח את מלוא התקופה הנטענת על ידה, מאחר שאינה מוגבלת עוד בתאריך מסירת צו תקף. השופטת לא נהגה כך, ופנתה לבירור משוער של העובדות, על פי ראיות שטרם נשמעו. בקובעה קביעות עובדתיות ללא שמיעת הראיות, שטרם הגיעה זמנה, שגתה השופטת. כך, החליטה שהאיחור יכול להטען אך ורק ביחס לתקופה שמיום 19.4.10 ועד לסיום העבודות ביום 22.7.10, משמע 94 ימים, משום שלבקשה צורף מכתב מיום 19.1.10 שלדבריה הוא האפשרות היחידה למניית תקופת הביצוע. זאת, למרות שהשופטת מציינת בעצמה שזהו מכתב שבו המבקשת כבר מתריעה על איחור, ולמרות שהיא מציינת מכתב מיום 11.8.09 שכדבריה "מעיד בבירור על כך שבמועד זה כבר החלה החברה בביצוע העבודות". אם משערים עובדות ללא בירור עובדתי, ניתן לבחור גם במועד שלפני 11.8.09, הקרוב למועד הנטען על ידי המבקשת, שהוא 16.6.09.

למרות שהן הרשם והן השופטת המלומדת התייחסו להלכות בדבר מתן רשות להתגונן אפילו היו הראיות קלושות, על מנת שהעובדות יקבעו לאחר בירור עובדתי, בפועל לא כך נהגו. אין בסיס לקביעת עובדות ללא בירור עובדתי, שאותו יש לערוך בשלב שמיעת הראיות. על פי קביעות השופטת המלומדת, אין הגנתה של המבקשת "הגנת בדים" אלא הגנה שלא נסתרה ואשר יש לה בסיס עובדתי וראייתי לכאורה, שאותו יש לברר.

לפיכך, אני מקבל את הערעור, מתקן את החלטת השופטת לוקיץ' מיום 8.1.13, וקובע כי למבקשת רשות להתגונן לא בגין 94 ימי איחור כפי שקבעה השופטת, אלא בגין 177 ימים כפי שטענה בבקשתה.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הערעור בסך 11,800 ₪.

ניתנה היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: